זהו בלוג שורשים על אליהו קטן

תודה רבה לאליהו שפינה מזמנו לעבודה זו תודה רבה להורי שעזרו ותרמו לעבודה כאשר הביאו אותי לסבי כמו כן אני מודה למורתי למחשבים שבלעדיה העבודה אינה היתה מתאפשרת. עבודה זאת מיועדת לתעוד נצחי של סבי אליהו (אלי) שאנו אוהבים עד מאד. תודה לכל מי שעזר ותרם לעבודה מקווה שתהנו מהתוצר הסופי.

יום רביעי, 7 באפריל 2010

בית הספר בילדותו


בית ספר בבגדד

בשנות ילודותו הראשונות שהה בביתו עם אמו מכיוון שבאותו אזור לא היו עדיין גני ילדים. כאשר בגר והגיע לגיל בית ספר הצטרף לספסל הלימודים.הוא למד בבתי ספר יהודיים. בית הספר היסודי נקרא רחל שחמון ושם דיברו ערבית. בית הספר התיכון נקרא שמש. הטיולים היחידים שהיו יוצאים אליהם היו רק במסגרת  בית הספר.  אלי סיפר על אירוע שנחרט בזכרונו מתקופת בית הספר שבו ילד אשר גדול ממנו בכמה שנים זרק אותו מהצוואר על הפנים ושבר לו את השן, אך אף אחד לא התייחס ודאג לו, לא חבריו, לא המורים או הנהלת בית הספר ואפילו לא משפחתו כי כך היה נהוג באותה תקופה. אומנם הייתה להם באזור מרפאה אך בכל זאת לא עשו כלום. בגלל שלא התייחסו למקרה ברצינות ולא עשו כלום אלי נותר עם שן שבורה עד גיל מבוגר יותר שבו כבר החליט לטפל בשן בעצמו. אלי אהב ללכת לבית הספר (בעיקר מהסיבה ששם פגש לרוב את חבריו) למרות שלא היה תלמיד מצטיין אך גם לא היה גרוע. אלי מאוד אהב את המקום שבו גרו ולכן גם הרגיש שם בנוח, עם זאת אהב מאוד גם את החברים שהיו גם ערבים ויהודיים. הערבים היו חברים טובים שלהם והיו מתייחסים אליהם יפה מאד. בגיל זה עוד לא שמעו על ארץ ישראל. הם שמעו על השואה שהיתה בדיוק בתקופה הזו ושמעו שרוצחים באותו זמן יהודיים. בעקבות השמועה על השואה חלק מהערבים התחילו לשנוא את היהודים ולפגוע בהם ובבתיהם עד למקרי רצח והרוגים. אך חלק מהערבים נשארו נאמנים ליהודים. החיים במשפחה באותה התקופה היו שגרתיים.

יום חמישי, 1 באפריל 2010

מגיל 13 ועד לעלייתו של אליהו ארצה

בגיל 13 גמר בית ספר יסודי ובגיל 17 גמר בית ספר והלך ללמוד הנהלת חשבונות. 3 חודשים אחר כך מצא עבודה בחברה של סוכנות מכוניות פורד. מי שהעסיק אותו היה שפיק אדס. הוא עבד כמנהל חשבונות בסניף בעיר קרקוק שבצפון עיראק, למשך כשנתיים. ולבסוף חזר לבגדד ושם עבד בעבודות שונות של הנהלת חשבונות והצטרף לתנועת השורה. (בחורים שלומדים להשתמש בנשק לצורך הגנה). היו חופרים סליפים (מעין בורות) ושם שמרו את הנשק שעליו לומדים. בשנת 1948 (לאחר קום המדינה) המצב של היהודים היה רע כי רוב הערבים התחילו לשנוא את היהודים ולאחר שנתיים מקום המדינה הודיעו השלטונות שניתן לעזוב את הארץ אך לא צוין שניתן לעלות לישראל. ואז כל משפחתו עלתה ארצה דרך קפריסין באופן חוקי בעזרת מטוס בתנאי שהם מוותרים על האזרחות העיראקית ועל רכושם ולוקחים עימם רק בגדים וכסף. אך רק אלי נשאר כי הוא שייך לשורה ולפי ההוראות הוא לא היה רשאי לעזוב. רק לאחר עשרה חודשים קיבל הוראה להתכונן לעזוב מאחר והשלטונות מצאו רשימה של נערים השייכים לשורה ולא ידעו מי הופיע ברשימה, לכן סידרו לו טיסה חזרה ארצה והוא שמח ועלה ארצה.