אליהו מבשל קציצות

הקציצות המוכנות

החצילים לסביח בשבת

מסלול חיי אליהו קטן

הצג את מסלול חיי אליהו קטן במפה גדולה יותר

 
מבגדד בעיראק לטירת הכרמל בארץ ועד לראש העין
הצג את מסלול חיי אליהו קטן במפה גדולה יותר

אליהו קטן - ילדות 1925-1938

 

אליהו נולד ב- 13 לנובמבר 1925.  הוא גדל בבית פרטי עם 6 חדרים. הם היו 9 אחים וגרו יחד עם הסבא וסבתא (ההורים של אמו). הוא גר ברחוב ראשיד בעיר בגדד שבעירק. באותה תקופה אמו של אלי הייתה יולדת בבית, בעזרת מילדת ,יהודיה, שאביו היה מזמין כל פעם לביתם ברגל. נוסף על כך, הייתה להם בבית בחורה ערביה שהייתה מנקה (כמו עוזרת). לימים, סבא צוחק ומספר שכינו את השכונה בה הוא היה גר כשכונת קטן (בגלל כמות תושביה מאותה משפחה). לאבא שלו היו 6 אחים, ושניים מהם נהרגו במלחמת העולם הראשונה. אביו עבד בחנות בגדים, ואחים של אביו עבדו בחנות צריפים. לאמו קראו פרחה (בחיים, נקראת נענה) ולאביו יוסף. סבא מספר שבזמנו, לא חגגו לו בר מצווה אך הניחו עליו תפילין, הוא הלך לבית הכנסת והזמינו את המשפחה לבית וחגגו לו שם. לרוב לא היו חוגגים ימי הולדת לאף אחד ולא חילקו מתנות. לא הייתה לו תעסוקה רבה מלבד שיעורים שהיה מקבל מבית הספר. נוסף על כך לא היו להם ספרים משלהם לקרוא להנאתם, הספרים היחידים שניתן היה לקרוא היו ספרי בית ספר ולא שום ספר אחר.
סבא מספר שחבריו היו גם ערבים וגם יהודיים וברוב הזמן הם היו בבתיהם. היהודים הרגישו מאד בטוחים במקום מגוריהם. הערבים היו חברים טובים שלהם והיו מתייחסים אליהם יפה מאד. מעמדם הכלכלי היה בינוני, לא היו עשירים ולא עניים. החיים שלהם היו שגרתיים.

בית הספר בילדותו



בית ספר בבגדד



בשנות ילודותו הראשונות שהה בביתו עם אמו מכיוון שבאותו אזור לא היו עדיין גני ילדים. כאשר בגר והגיע לגיל בית ספר הצטרף לספסל הלימודים.הוא למד בבתי ספר יהודיים. בית הספר היסודי נקרא רחל שחמון ושם דיברו ערבית. בית הספר התיכון נקרא שמש. הטיולים היחידים שהיו יוצאים אליהם היו רק במסגרת  בית הספר.  אלי סיפר על אירוע שנחרט בזכרונו מתקופת בית הספר שבו ילד אשר גדול ממנו בכמה שנים זרק אותו מהצוואר על הפנים ושבר לו את השן, אך אף אחד לא התייחס ודאג לו, לא חבריו, לא המורים או הנהלת בית הספר ואפילו לא משפחתו כי כך היה נהוג באותה תקופה. אומנם הייתה להם באזור מרפאה אך בכל זאת לא עשו כלום. בגלל שלא התייחסו למקרה ברצינות ולא עשו כלום אלי נותר עם שן שבורה עד גיל מבוגר יותר שבו כבר החליט לטפל בשן בעצמו. אלי אהב ללכת לבית הספר (בעיקר מהסיבה ששם פגש לרוב את חבריו) למרות שלא היה תלמיד מצטיין אך גם לא היה גרוע. אלי מאוד אהב את המקום שבו גרו ולכן גם הרגיש שם בנוח, עם זאת אהב מאוד גם את החברים שהיו גם ערבים ויהודיים. הערבים היו חברים טובים שלהם והיו מתייחסים אליהם יפה מאד. בגיל זה עוד לא שמעו על ארץ ישראל. הם שמעו על השואה שהיתה בדיוק בתקופה הזו ושמעו שרוצחים באותו זמן יהודיים. בעקבות השמועה על השואה חלק מהערבים התחילו לשנוא את היהודים ולפגוע בהם ובבתיהם עד למקרי רצח והרוגים. אך חלק מהערבים נשארו נאמנים ליהודים. החיים במשפחה באותה התקופה היו שגרתיים.